פסיכותירפיה התמקדותית והומיאופתיה - מה אומר הגוף 

יותר ויותר בין פסיכותירפיסטים ומטפלים בשיטות שונות, מתגבשת ההכרה שטיפול נכון חייב לקחת בחשבון מידע המתייחס לגוף.. תחושות הגוף (ולפעמים גם סימפטומים או חלומות) הם פתח להכיר את מה שעדיין לא ידוע לנו ולא מודע, אבל מאד קרוב למודעות..

טיפול נפשי שמייחס חשיבות גדולה לאני השכלי, היודע, המנתח, המבין, המפרש, המתאר, או לחילופין טיפול שמדגיש רגשות ומייחס חשיבות רבה לביטוי ושחרור של כאב, כעס ותסכול, פעמים רבות מגיע למחסום בלתי עביר ותחושה שבעצם כלום לא משתנה בטיפול..

ההכרה בכך הביאה לעניין גובר בגישות הנמצאות על קו התפר גוף-נפש. פותחו גישות שמנסות להפנות תשומת לב לגוף וללמוד מה הוא יכול ללמד אותנו, ואיך הקשב לגוף מאפשר הבראה ושינוי..

סימפטום פיזי (שיעול מיגרינה, דלקת פרקים וכו וכו)  הוא בחירה של מערכת בקרה לא מודעת לנו (שבהומיאופתיה נקראת כוח החיים אבל יש מילים רבות בשיטות רבות המתארות את המערכת הזאת)  לבטא מצוקה, להפוך סבל פנימי לסבל חיצוני-גופני, לתת ביטוי גשמי לכאב ולקושי ובכל לשחרר עומס רגשי. בעיה בחיים, שלא מצליחה להיפתר באמצעות המשאבים הנפשים-רגשיים הקיימים, יהיה לה הדהוד  בתחושות גופניות וגם ביטוי בסימפטומים הגופנים.

 כוח החיים הוא שיוצר את הסימפטום הפיזי  (כדי לשחרר את המצוקה ברמה הרגשית) הוא גם זה שיכול להניע תהליכי שינוי והבראה. איך ממריצים תהליכים כאלה, שלפעמים "תקועים"? איך גורמים לכוח החיים להתחיל להניע תהליכי השינוי?

אחרי שנים של חיפוש ולימוד גישות שונות, תיאוריות שונות, דרכי טיפול שונות, הבנתי שגישה נכונה בעיני היא גישה שמאפשרת לאותו כוח החיים, אותם כוחות ריפוי פנימים, להחזיק במושכות. וזה אומר להרפות מכל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים ולאפשר למשהו אחר, לא ידוע, שקיים בנו, כלומר לתת חוכמת הגוף להוביל.

כוחות ריפוי בבירור קימים בנו, אלו הכוחות שמאפשרים לפצע להגליד, לעלבון להישכח, לדלקת לחלוף, זאת מערכת החיסון, וזאהגם המצפן שמוביל למה שמתברר ככיוון נכון – (אינטואיציה?) באהבה או בקריירה. לפעמים כוחות אלו לא מצליחים להבריא אותנו והשאלה תהיה איך להניע אותם מחדש, ואיך לאפשר לתהליך ההבראה להתקיים כך שההתפתחות שלנו כבני אדם תתאפשר.

תרופה הומיאופתית היא פיתרון אחד, תרופה כזאת מניעה תהליכי ריפוי.. יש בכוחה של תרופה הומיאופתית, בדרך לא מובנת אמנם אבל מוכחת אינספור פעמים, להניע את כוחות הריפוי כך שבעייה שלוותה מטופל במשך שנים נעלמת, כשלא תמיד ברור מה קרה, ומה בדיוק טופל שם.. דרך אחרת להניע כוחות ריפוי ולאפשר התפתחות היא התמקדות בתחושות הגוף. כל נושא שידוע לנו כבעייתי ומפריע מלווה בתחושת גוף שפחות ידועה לנו ופחות מוכרת. קשב לתחושה הגופנית מקשר אותנו עם אשכול של נושאים הדוחפים להגיע למודעות. הטיפול בהתמקדות בתחושות הגוף יהיה בנית גשר בין אותן תחושות לא מוכרות ובין אותו חלק שיכול להבין לתת מילים להיות מודע למה שתחושות אלו אוצרות בתוכן. התחושות האלה, כמו החלומות, הם דרך שנחוית כחדשה במקום שנחווה כחסר מוצא. בניגוד לריפוי ההומיאופאתי כאן מדובר בגשר שמצד אחד נטוע בגוף ומצד שני במודעות כך שהתהליכים יותר נגישים לנו. כשאדם מבריא מחרדה או מדיכאון באמצעות תרופה הומיאופתית לא תמיד הוא יודע מה קרה שם בעומק, מה בעצם התרפא,מה היתה הפגיעה, אם כי התוצאה היא שינוי עמוק מאד. בשיטת ההתמקדות בתחושות הגוף התהליך ברור יותר, מה שמגיע למודעות דרך התחושה הוא שלב בדרך הריפוי  ופתח לצעד הבא.